קדם-מיופיה: זיהוי הסיכון לקוצר ראייה לפני שהוא מתחיל
בעולם שבו קוצר ראייה (מיופיה) הופך למגפה עולמית, הקהילה המדעית והרפואית מפנה את תשומת ליבה לא רק לטיפול בבעיה קיימת, אלא למניעתה מראש. כאן נכנס לתמונה מושג חדש וחשוב הנקרא "קדם-מיופיה" (Pre-myopia). זהו אינו מצב של קוצר ראייה, אלא שלב מקדים שבו ניתן לזהות ילדים הנמצאים בסיכון גבוה לפתח קוצר ראייה בעתיד הקרוב, ולפעול כדי לדחות או אפילו למנוע את הופעתו.
מהי ההגדרה הרשמית של קדם-מיופיה?
לפי המכון הבינלאומי למיופיה (IMI), קדם-מיופיה מוגדרת כמצב שבו המרשם של הילד (לאחר הרחבת אישונים) הוא בין 0.75+ לבין 0.50- דיופטר, כאשר שילוב של המרשם, הגיל וגורמי סיכון נוספים מצביע על סבירות גבוהה להתפתחות קוצר ראייה בעתיד, סבירות שמצדיקה התערבות מונעת.
כדי להבין את ההגדרה הזו לעומק, חשוב לפרק אותה לשני המרכיבים העיקריים שלה: העתודה ההיפראופית וההבדל בין גורמי סיכון לגורמים מנבאים.
"העתודה ההיפראופית": מאגר ההגנה הטבעי של העין
רוב הילדים נולדים עם רוחק-ראייה (היפראופיה) קל, מצב המכונה "עתודה היפראופית" (Hyperopic Reserve). זוהי למעשה "כרית ביטחון" טבעית המגינה על העין מפני התפתחות קוצר ראייה. במהלך הילדות, כחלק מתהליך גדילה תקין הנקרא אמטרופיזציה, העין מתארכת בהדרגה והמרשם פוחת לכיוון האפס (ראייה תקינה). הבעיה מתחילה כאשר "כרית הביטחון" הזו קטנה מדי לגיל הילד. במצב כזה, תהליך הגדילה הטבעי עלול "לדחוף" את העין אל מעבר לאפס, כלומר, אל טריטוריית קוצר הראייה.
המידע מבוסס על המאמר "IMI—2025 Digest", שפורסם בגיליון ספטמבר 2025 של כתב העת המדעי היוקרתי Investigative Ophthalmology & Visual Science (IOVS) המאמר נכתב על ידי צוות מומחים בינלאומיים מובילים מהמכון הבינלאומי לקוצר ראייה (IMI), ביניהם ד"ר נינה טהאן (Nina Tahhan) ממכון הראייה ע"ש בריין הולדן ואוניברסיטת ניו סאות' ויילס באוסטרליה, פרופ' מארק בולימור (Mark A. Bullimore) מהקולג' לאופטומטריה באוניברסיטת יוסטון בארה"ב, פרופ' שיאנגוי הא (Xiangui He) מאוניברסיטת טונגג'י בשנגחאי, פרופ' קיוקו אונו-מצואי (Kyoko Ohno-Matsui) מהאוניברסיטה לרפואה ורפואת שיניים בטוקיו, פרופ' ניקולה לוגאן (Nicola S. Logan) מאוניברסיטת אסטון בבריטניה, וד"ר איאן פליטקרופט (Ian Flitcroft) מהאוניברסיטה הטכנולוגית של דבלין באירלנד. הפרסום בכתב עת זה, לאחר שעבר ביקורת עמיתים קפדנית, מבטיח שהמאמר המקורי אמין, מבוסס-ראיות ומהווה את הסטנדרט העדכני ביותר בתחום חקר המיופיה.
המרשם כגורם המנבא הטוב ביותר:
מחקרים רבים הוכיחו באופן עקבי שהמרשם של הילד, הנמדד תחת הרחבת אישונים, הוא הגורם הטוב ביותר לניבוי הסיכון להתפתחות קוצר ראייה בעתיד.
עתודה היפראופית משתנה בין אוכלוסיות
מעניין לגלות שהגודל הנדרש של "כרית הביטחון" הזו אינו אחיד בכל העולם. מחקר שהשווה בין ילדים בסין ובאירופה מצא שילדים ממוצא סיני זקוקים לעתודה היפראופית גדולה יותר מאשר ילדים אירופאים כדי להימנע מהתפתחות קוצר ראייה. ממצא זה מדגיש את הצורך להתאים את ערכי הסף להערכת הסיכון לאוכלוסיות שונות.
לסיכום, ילד עם עתודה היפראופית נמוכה לגילו נחשב לבעל סיכון גבוה, וזהו המאפיין המרכזי של קדם-מיופיה.
גורמי סיכון לעומת גורמים מנבאים: מה ההבדל ומה יותר חשוב?
למרות שלעיתים משתמשים במונחים "גורם סיכון" ו"גורם מנבא" באופן חופשי, חשוב להבין את ההבדל ביניהם, במיוחד בקבלת החלטות קליניות:
גורמי סיכון (Risk Factors): אלו הם משתנים כלליים המעלים את הסבירות להתפתחות מצב רפואי ברמת האוכלוסייה. הם עוזרים לנו להבין מדוע קבוצות מסוימות סובלות יותר מקוצר ראייה. דוגמאות קלאסיות הן
מיעוט זמן שהייה בחוץ והורים עם קוצר ראייה. מידע זה חיוני לתכנון אסטרטגיות בריאות ציבוריות, כמו עידוד פעילות בחוץ בבתי ספר. עם זאת, לא כל גורם סיכון הוא כלי יעיל לחיזוי מה יקרה לילד ספציפי.
גורמים מנבאים (Predictive Factors): אלו הם נתונים הניתנים למדידה בנקודת זמן מסוימת ויכולים לשמש להערכת הסיכון של אדם ספציפי בטווח הקצר (למשל, בשנה-שנתיים הקרובות).
הגורם המנבא החזק ביותר הוא המרשם הנוכחי של הילד.
כדי להמחיש את ההבדל: ילד יכול להיות עם שני הורים קצרי-רואי ולבלות מעט מאוד זמן בחוץ (גורמי סיכון גבוהים), אך אם בדיקת הראייה שלו מראה מרשם של 2.00+ (עתודה היפראופית גדולה), הסיכון המיידי שלו לפתח קוצר ראייה נמוך. המרשם הנוכחי שלו משקף את ההשפעה המצטברת של כל גורמי הסיכון עד לאותו רגע.
כלים מודרניים, כמו מחשבוני סיכון מקוונים, משלבים את המרשם עם גורמים מנבאים נוספים כדי לסייע לקלינאים להעריך את רמת הסיכון של כל ילד באופן אישי.
מה לגבי אורך גלגל העין?
מדידת אורך גלגל העין (Axial Length) הופכת לכלי חשוב יותר ויותר בניהול קוצר ראייה, ופותחו עקומות גדילה נורמטיביות המאפשרות לזהות ילדים שאורך העין שלהם גבוה מהממוצע לגילם. עם זאת, חשוב לציין שמחקרים מצאו כי המרשם הנמדד לאחר הרחבת אישונים עדיין מדויק יותר מאורך גלגל העין בניבוי הסיכון להתפתחות קוצר ראייה בילד ספציפי. גורם מנבא מבטיח יותר, שעדיין נחקר, הוא קצב התארכות גלגל העין לאורך זמן.
התערבות מונעת: האם ואיך אפשר לפעול בשלב הקדם-מיופיה?
החלק האחרון והחשוב ביותר בהגדרת קדם-מיופיה הוא שהסיכון שזוהה מצדיק התערבות מונעת. בעבר, האפשרויות היו מוגבלות, אך כיום ישנן עדויות הולכות וגדלות התומכות בהתערבויות יעילות בשלב זה:
1. הגברת זמן שהייה בחוץ: זוהי ההתערבות המבוססת והמוכחת ביותר. מחקרים הראו כי הגברת הזמן שהילדים מבלים בחוץ יכולה להפחית את שיעור הופעת קוצר הראייה ב-16.5% עד 50%. מחקר עדכני בטייוואן מצא שעידוד ילדים בשלב קדם-מיופיה לצאת החוצה בזמן ההפסקות הוריד משמעותית את הסיכוי שלהם לפתח קוצר ראייה בהשוואה לקבוצת ביקורת.
2. התערבויות ישירות יותר: עדויות חדשות תומכות בשימוש בהתערבויות נוספות בילדים בסיכון גבוה, כגון טיפות אטרופין במינון נמוך ועיצובי משקפיים חדשניים, כדי לדחות את הופעת קוצר הראייה.
זיהוי וטיפול בשלב הקדם-מיופיה הוא חזית המחקר והפרקטיקה הקלינית. הוא מסמן מעבר מגישה של "לחכות ולראות" לגישה פרואקטיבית של מניעה, במטרה להעניק לילדים את הסיכוי הטוב ביותר לשמור על ראייה בריאה לאורך חייהם.
מצב זה, המתרחש בעיקר במקרים של מיופיה גבוהה, נובע מכוחות ביומכניים הפועלים על מרכז הרשתית (המקולה) ועלולים לגרום לפגיעה חמורה בראייה.
יצירת שפה משותפת זו היא צעד קריטי. היא מאפשרת לקלינאים ברחבי העולם לתאר את הממצאים באופן עקבי, לשפר את המעקב אחר התקדמות המחלה, לקבל החלטות טיפוליות טובות יותר, ולהבטיח דיווח אחיד במחקרים מדעיים.